הפלאה על כתובות ט״ז ב:א׳-ב׳

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

« הפלאה על כתובות ט״ז ע״א הפלאה על כתובות י״ז ע״א »

1 וְזוֹ, הוֹאִיל וְאֵין לָהּ קוֹל — אִיתְּרַע לֵהּ רוּבָּא.

2 אִי כׇּל הַנִּשֵּׂאת בְּתוּלָה יֵשׁ לָהּ קוֹל — כִּי אֲתוֹ עֵדִים, מַאי הָוֵי? הָנָךְ סָהֲדֵי שַׁקָּרֵי נִינְהוּ! אֶלָּא אָמַר רָבִינָא: רוֹב הַנִּשֵּׂאת בְּתוּלָה יֵשׁ לָהּ קוֹל, וְזוֹ הוֹאִיל וְאֵין לָהּ קוֹל — אִיתְּרַע לֵהּ רוּבָּא.

פירוש הפלאה על כתובות ט״ז ב:א׳-ב׳

1 תוס' ד"ה וזו הואיל וכו'. ויש לומר דרוב נשים וכו'. לכאורה סברא זו מוכרחת אליבא דרב. אבל לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ואיכא לאוקמי מתניתין דלקמן ואלו נאמנין ביש לה קול איכא למימר דהיכא דליכא קלא איתרע ליה רובא ובאמת אין הקטן נאמן. ולפ"ז קשה על הרמב"ם וטוש"ע באה"ע סימן צ"ו ובח"מ סימן ל"ה דכתבו סתמא דקטן נאמן משמע אפילו דליכא קלא. וכן נראה להדיא מלשון הסמ"ע שכתבנו בסמוך דמנ"ל הא. ואדרבא מלשון מתניתין דכאן דנקט אם יש עדים משמע טפי דאין הקטן נאמן אלא היכא דאיכא קלא. אבל היכא דאין לה קול בעינן עדים גמורים ואפילו לפמ"ש לעיל דביורשים לא טענינן להו דנשאה כשהיא אלמנה אלא היכא דלית לה קלא אבל בבעל עצמו אפילו היכא דאיכא קלא מהימן ולכך בעינן עדות הקטן. מזה נראה דהרמב"ם וטוש"ע כולהו ס"ל כשיטת בעל המאור דהקושיא אף לשמואל משום דהוי ליה רובא וחזקה וע"כ צריך לשנויא דש"ס דמיירי במקום דליכא קלא וע"כ הא דצריך לעדות הקטן היינו היכא דליכא קלא:

2 מיהו אכתי קשה לי דלפמ"ש לעיל דאף לשיטת בעל המאור ז"ל אין הקושיא לשמואל דניזל בתר רובא וחזקה אלא משום דס"ל לשמואל אין כותבין שובר וצריך לאוקמי במקום שאין כותבין כתובה דלכ"ע אינו נאמן לומר פרעתי ואין לו לבעל מיגו דפרעתי וכן צ"ל במתניתין דקטן נאמן להעיד שיצאה בהינומא דמיירי במקום שאין כותבין כתובה דאל"כ אין הבעל צריך לשלם כיון דאינה מוציאה הכתובה וס"ל לשמואל דאין כותבין שובר. וא"כ מוכח שפיר כדברי התוס' דמיירי במקום שאין קול. אבל למאי דקי"ל כותבין שובר שפיר איכא לאוקמי' מתניתין במקום שכותבין כתובה. וכיון דפסקו הרי"ף והרמב"ם כשמואל דלקמן דף פ"ט דבמקום שכותבין כתובה יכול לטעון פרעתי אחר מעשה ב"ד. א"כ יש לומר דמתניתין דקטן מיירי בדאיכא קלא. והא דצריך לעדות הקטן משום דהבעל נאמן במיגו דפרעתי. אבל היכא דליכא קלא יש לומר דאין הקטן נאמן כנ"ל. אך דלפמ"ש לעיל דאפילו לר' יוחנן דס"ל דאין יכול לטעון אחר מעשה ב"ד מ"מ הוי מצי לאוקמי במקום שכותבין. ואע"ג דלית ליה מיגו דפרעתי. מ"מ כיון דאיתרע שאינה מוציאה הכתובה יכול לטעון דאלמנה היתה כיון דאיתרע חזקתה שאבידה כתובתה. אלא דלא ניחא להש"ס לאוקמי מתניתין דוקא במקום שאין לה עדים שנאבידה כתובתה ואיתרע חזקתה דהא סתמא נקטא מתניתין. א"כ יש לתרץ נמי לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דיכול לטעון אחר מעשה ב"ד דהא כתב הרמ"א ז"ל בסימן ק' סעיף ו' בהג"ה דאפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אם יש עדים שנאבידה כתובתה אינו יכול לטעון פרעתי. א"כ אי אפשר לאוקמי מתניתין דקטן במקום שכותבין ומשום מיגו דפרעתי. וצריך לתרץ כדברי התוספות. ודוק:

« הפלאה על כתובות ט״ז ע״א הפלאה על כתובות י״ז ע״א »